הם לא הכירו במקרה. שום דבר בזה לא היה מקרי.
זה התחיל מצ’אט באפליקציה. תל אביב, שעת לילה מאוחרת, גשם קל מטפטף על שמשות מכוניות ברחוב ארלוזורוב. נטע בדיוק חזרה הביתה מבירה עם חברה, ובמקום לישון, פתחה את האפליקציה רק כדי “לבדוק מה קורה”.
“מה את לובשת?” – ההודעה הראשונה שקיבלה הייתה ישירה, בלי משחקים מיותרים.
“פחות ממה שאת מדמיינת, אבל יותר ממה שהיית רוצה,” היא כתבה בחיוך קטן.
הוא ענה מיד. קראו לו עומר. לא כתב הרבה על עצמו בפרופיל, רק בן 34, עובד בתחום ההייטק, גר ליד כיכר רבין. אבל משהו באופן הדיבור שלו משך אותה. ישיר, בטוח, בלי להיות דוחף.
השיחה גלשה מהר מאוד לעולם של פנטזיות, תיאורים גסים אבל חכמים, חצי מצחיקים. שניהם ידעו בדיוק איך ללכת על החבל הדק שבין זול למגרה. נטע הופתעה מעצמה – היא לא נוטה לדבר ככה עם זרים, ובטח לא לשלוח תמונות כמו אלה ששלחה לו באותו לילה.
אבל עומר ידע להקשיב. גם בתוך המילים המלוכלכות, היה בו משהו קשוב.
שלושה לילות של שיחות ארוטיות, בלי לפגוש. כל אחד מהם נגמר ב”אולי מחר?” ונמשך בעוד שעתיים של הקלטות קוליות לוהטות.
ואז, ביום הרביעי, הוא שלח הודעה פשוטה:
“אני לא מפסיק לחשוב עליך. קפה? בלי מחויבות. בלי משחקים. רק להסתכל לך בעיניים.”
היא כמעט ענתה "לא". כמעט. אבל משהו בפשטות של ההודעה הזאת שינה לה את הראש.
הם נפגשו בבית קפה קטן ברחוב דיזנגוף. המקום היה כמעט ריק, השעה הייתה חמש אחר הצהריים, היום היה אפרורי. נטע הגיעה עם שיער פזור, ג’ינס פשוט, חולצה לבנה. בלי איפור כבד. עומר ישב כבר בפנים, עם קפוצ’ון שחור, מבט קצת עצבני.
אבל ברגע שהביט בה – כאילו מישהו הוריד מעליו שכבה. הוא חייך. היא חייכה חזרה.
“היי,” הוא אמר.
“אתה נראה גבוה יותר מהמצופה,” היא ענתה.
הם צחקו. כל המתח המיני שנבנה ביניהם דרך מסך הטלפון כאילו עמד לצוף באוויר, אבל הוא לא השתלט על הפגישה. להיפך – הם דיברו. באמת דיברו.
על מוזיקה. על משפחה. על הדירה הקטנה שלה ברחוב קינג ג’ורג’ ועל איך הוא שונא את השקט בלילות אצלו.
הקפה נמשך לשלוש שעות. בסופן, הוא ליווה אותה הביתה. לא נכנס. רק חיבק. חיבוק ארוך, בלי נשיקה.
למחרת היא כתבה לו: “אני לא מצליחה להתרכז בעבודה. תודה על זה.”
וזה הפך להרגל.
שיחות אירוטיות בתל אביב של חצות על מין ועל פחדים. קפה בדיזנגוף פעם בשבוע. סקס מטורף בסופי שבוע. בהתחלה אצל אחד מהם, אחר כך כבר בלי לטרוח להפריד מפתחות.
מה שהתחיל כמשיכה פיזית הפך למשהו שונה.
עומר סיפר לה שהוא סוחב תקופה קשה אחרי פרידה קשה, שהיא פגעה בו. שהוא לא האמין שהוא מסוגל שוב להרגיש.
נטע סיפרה לו איך היא רגילה לברוח כשזה נהיה רציני. איך תמיד פחדה מקרבה, לא מהמין – מהאינטימיות.
“אבל איתך זה מרגיש… בטוח,” היא אמרה לו פעם, כששכבו על הרצפה בסלון, עירומים לגמרי, עייפים מכלום.
“אולי זה בגלל שהתחלנו מהסוף,” הוא חייך.
הם התחילו לקרוא לזה “אהבה הפוכה”. קודם נחשפו, אחר כך התאהבו.
בחוץ, תל אביב המשיכה לבעבע. צפצופי רכבים, מסיבות על גגות, אנשים עוברים, נעלמים. אבל אצלם בבית, הייתה שקט של אמון.
פעם אחת הם רבו. ריב אמיתי. הוא איחר, לא ענה לה שעתיים, והיא כבר הייתה בטוחה שהוא מתרחק. אמרה לו שזה מרגיש כמו כל הגברים הקודמים.
הוא לא התעצבן. רק הסתכל עליה, חיכה שתירגע, ואז אמר לה:
“אני פה. אני לא הולך לשום מקום. ואם כן – אני אגיד לך, לא אעלם.”
משהו נשבר שם. נשבר – כדי להיבנות מחדש.
אחרי חצי שנה, היא הציעה שיעברו לגור יחד. לא באירוע דרמטי – הם עמדו בתור לפלאפל, והיא אמרה: “יאללה, בוא נחסוך בשכירות.”
הוא ענה: “רק אם זה אומר שאת קונה את הטחינה.”
הם צחקו. אבל שבועיים אחר כך, הם כבר ארזו קרטונים.
המין ביניהם השתנה. פחות תשוקה פראית, יותר מגע שקט, נשיקות ארוכות בבוקר, ידיים מתחת לחולצה כשהם מבשלים.
אבל לפעמים, באמצע הלילה, כשהעיר מתה, הם עדיין היו חוזרים לאותן שיחות מההתחלה. כאילו להזכיר לעצמם מאיפה הכל התחיל.
עומר היה לוחש לה מילים גסות, היא הייתה נאנחת בדיוק כמו אז, רק שעכשיו זה היה מתוך אהבה ולא רק חשק.
והיא חשבה – אולי זו הדרך הנכונה להתחיל אהבה בעיר כמו תל אביב. קודם תשוקה, אחר כך אמת.
אולי ככה מגרדים את הציניות, נשארים עם הלב.
אולי ככה מוצאים מישהו שיראה אותך, גם כשאת בלי בגדים, וגם כשאת בלי הגנות.